.עמוד זה מציג כתבות ומכתבים שהקדישו חברים, מכרים ובני משפחה ללירון. כל מי שמעוניין להוסיף לדף זה הקדשה, מתבקש לשלוח אותה לעוז הרפז (oz@lironi.org) במייל. תודה, המשפחה הספד ליום השנה השישי, מאת נירה, דודה של לירון לירוני שלנו, עברו 6 שנים מאז אותו יום ארור בחג סוכות בו צלצל הטלפון בביתי ואביך היה על הקו. סיפר על חדירת המחבלים לאילי-סיני ודיווח לי לאורך כל הערב על האירועים הקשים. סיפר לי איך מטפלים בך ושלא נותנים לו להתקרב אלייך, כולו תקווה שיהיה בסדר. ואז הוא רואה איך הרופא מפסיק לטפל בך על כל המשתמע מכך. מאז, במקום למנות את מספר שנותייך ולחגוג עימך ימי הולדת, אנו מונים את מספר השנים שעוברות מה 2.10.2001. עם השנים זה לא נעשה יותר קל, אלא שכולנו לומדים לחיות עם העובדה שאת כבר לא איתנו. אנו זוכרים אותך כל יום ויום, חושבים ומדברים אלייך. דברים רבים השתנו בשנים האחרונות. הבית שבו גדלת באילי סיני איננו עוד וכולנו מחכים לבית החדש שיבנה. האנדרטה שהוצבה במקום בו נרצחת ביחד עם אסף, באילי סיני נמצאת בחצר ביתנו בעין הבשור. כל יום אני חולפת על פניה מספר פעמים ונזכרת, חושבת ומתגעגעת. לעיתים חולפת לי בראש המחשבה ההזויה איך היו נראים חיי כולנו, ובעיקר הורייך ואחיותיך אם היית נשארת עימנו. לאן היית מגיעה עם כשרון הכתיבה שלך, נועם הליכותייך, יופייך הפנימי והחיצוני ובכלל... מחשבות שלעולם לא תהיינה לי תשובות עליהן. כולנו כואבים את חסרונך ואוהבים אותך מאוד. ממני, דודתך נירה הספד ליום השנה השישי, מאת נעומי, דודה של לירון משפחה יקרה, ימים אני חושבת על זה שאנו שוב כמו כל שנה מתאספים ליד הקבר של לירון. עברו 6 שנים ועדיין אני לא מאמינה שזה קרה. לירון האחיינית היקרה שלי, קשה לי לדבר בזמן עבר, היית ילדה מקסימה, חכמה ויפה. היית בן אדם שהיה נעים לשוחח איתו והיה נעים להימצא במחיצתו. תמיד הרגשתי כאשר נפגשתי איתך וריאתי אותך שאת תגיעי לגדולות וההורים שלך וכל המשפחה תוכל להיות גאה בך. לצערי הרב הלכת מאיתנו בגיל צעיר וטרם עת. כל החיים אחשוב עליך, לא אשכח אותך לעולם, אנו כולנו מרכינים ראש לפנייך ומבקשים שתנוחי בשלום שם בגן העדן ואנו פה על האדמה נזכור אותך לתמיד. שלך, באהבה גדולה, דודתך, נעמי הספד ליום השנה השישי מאת יובל אוברמן לירון הרפז קשה לי להאמין שכבר שש שנים חלפו מאז אותו יום. זה פשוט מפחיד לראות שהזמן רץ כ"כ מהר ולהבין כמה דברים את פספסת. בהרבה מצבים אני תוהה מה את היית אומרת, איך את היית מייעצת, מה היית לומדת ובכלל איפה היית עכשיו בחיים שלך... מצחיק לראות את המדינה הזאת כ"כ קטנה ושיש המון אנשים שמכירים את הפיגוע הזה, שמעו עליו, עלייך ועל השירים שכתבת. כנראה שהשארת את החותמת שרצית להשאיר. כמה אירוני שדווקא בחודש של החגים, של הסליחות ושל השנה החדשה קרה אסון ואת עזבת אותנו. כנראה שתפילות אל מלא רחמים, והסליחות שביקשנו בכיפור והברכות שבירכנו אותך ביום הולדתך ה 19 לא עזרו ועלינו אלוהים לא ריחם. אני מאמין שלכל דבר יש סיבה ושלא איבדנו אותך, את נמצאת איפושהו ביקום הזה ובכל מקרה אנחנו אוהבים אותך. אהבה אבודה היא עדיין אהבה. היא רק לובשת צורה אחרת זה הכל. אנחנו לא יכולים לראות את החיוך שלך, לצאת לשתות איתך בערבים, ללכת לים או סתם לרקוד במועדון. אבל כאשר החושים האלה נחלשים אחרים מתגברים. הזכרון הופך לשותף שלנו. אנחנו מטפחים אותו, נאחזים בו ורוקדים איתו. החיים חייבים להסתיים אבל לא האהבה.. (מתוך ספרו של מיץ אלבום – "חמשת האנשים שתפגוש בגן העדן"). השנה לא כל החברים באו לכאן וזה רק מראה שיצר החיים, שגרת היום יום וההמשכיות חזקים מהמוות. אני רוצה לנצל את המומנטום ולבקש ממך סליחה – סליחה של שמרנו עלייך מספיק, סליחה שעם השנים הכאב מתעמעם ואיתו גם הדמעות והכי חשוב שתמצאי מקום בליבך לסלוח למדינה של הצליחה לשמור על ביתך והחליטה לתת אותו בתמורה לקאסמים. זו הפעם השישית בה אני נאלץ להיפרד מימך בדרך הזו וגם הפעם אין לי מה לתת לך, כלום כבר לא נישאר, שום דבר לא זז כאן ואין לי מה לומר. החלטתי לעשות את זה עם שירה של חווה אלברשטיין לכל איש יש שם: " לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואימו, לכל איש יש שם שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו, לכל איש יש שם שנתנו לו המזלות ונתנה לו אהבתו, לכל איש יש שם שנתן לו הים ונתן לו מותו. " מי ייתן והשנה הזו תהיה שנת שלום וצמיחה, מלאה בשפע של בריאות אהבה והצלחה. שלך באהבה, יובל אוברמן הספד ליום השנה השישי מאת זהבית לירי שש שנים ארורות חלפו מאז אותו יום ארור בו בני העוולה רצחו אותך ונדמה שהזמן עצר מלכת. הכאב לא חלף ואם לעיתים חושבים שהזמן מכהה את הכאב הרי שזה לא כך, כי אכן השארת חלל עמום בביתך ובמשפחתך. לעיתים כשאני מבקרת בביתך ותמונתך מתנוססת על הקיר, אני מתבוננת בך ורואה את המבט שתמיד שפע חום ואהבה כלפי כולם ואת העיניים שדיברו לכל אחד מקטן ועד גדול ואף פעם לא התנשאת למרות שיכולת! ואנוכי עדיין ניצבת מול תמונתך וחפצה כל כך לשאול, לספר לך על כל מיני אירועים שקרו במשפחה בכדי שתחווי את דעתך, אך קולך הענוג אינו נשמע ואני עומדת ותוהה, יש אומרים שהנשמות אינן מתות. כי אם נולדת מחדש, רק כלי הקיבול שנושא אותן מתחלף. אם כך הדבר אנא תלחשי לי היכן את תרה. האם בעולם הזה או בעולם טוב יותר? כולנו תקווה שאת שרויה בעולם של טוהר, אהבה, שלווה ויותר מכל שאין בו שאת חינם. אוהבים אותך לנצח. זהבית הספד ליום השנה הרביעי, מאת יובל אוברמן לירוני ארבע שנים בדיוק והכל כל כך השתנה, אנחנו שקועים במבוכה נשאבים לתוך השגרה ואת עונה בשתיקה. אנחנו כל כך מתגעגעים למגע הרוך שלך וזוכרים את המכה שחטפנו ב 2.10.2001. לפעמים מסתכלים אחורה וזה ניראה כאילו רק אתמול חזרנו לסוף שבוע מהצבא ונפגשנו לקפה, לפעמים נראה כאילו שנים רבות כל כך עברו. אני כבר אחרי טיול בחול, אביעד ואנני התחתנו, רז ואלינור מתחילות ללמוד בקרוב מלי כבר מתחילה שנה שניה פאני ורנית עובדות. לירון, אנחנו עומדים עכשיו בפני שנה חדשה, ממש ליפני החגים ויום כיפור. אני לא יודע למה אבל יש לי את הצורך הזה לבקש סליחה ממך על זה שאנחנו טסים, לומדים מטיילים ואת כאן, אבל רק שתדעי לך שיש לך אצלנו תמיד פינה חמה בלב. חודש שעבר היה לך יום הולדת וכהרגלי בימי ההולדת של חברי אני מברך אותם ומודה להם. אז מאמי שלי, תודה על השנים היפות, על היציאות, על הצחוקים. תודה על הזיכרונות היפים ותודה על מה שהשארת לנו. כמו שאביב גפן אמר באחד משיריו: "נקבור את הרובים ולא את הילדים עד שיהיה טוב עד שיהיה" לירון אני נפרד ממך בפעם הרביעית, וגם הפעם אין לי מה לתת לך, כלום כבר לא נישאר, שום דבר לא זז כאן, אין לי מה לומר. אריק ואתי היקרים אצלנו היהודים הרבה פעמים מתערבבת השמחה באבל. נותר לי רק לאחל לנו ולכל עם ישראל שנה טובה ומוצלחת , אנחנו אוהבים אתכם ומחזקים אתכם, מי ייתן ולא תדעו עוד צער. אוהב ומתגעגע: יובל אוברמן הספד ליום השנה השני ללירון, מאת יובל אוברמן לירון הרפז – 2.10.2001! לירוני, בדיוק היום ליפני שנתיים עמדנו כאן המומים ושבורים, כדי להיפרד ממך בדרכך האחרונה. מותך פער בליבנו חור אדיר והחוסר מורגש תמיד. אם רק היית יודעת מה עובר עלינו החברים, על אימא שלא מפסיקה לבכות, על אבא חן ושני שלא מפסיקים לדבר ולהנציח. חלק מהחברים כבר אזרחים, חלק קצינים ומפקדים שמגנים על המולדת. כול כך קשה להאמין ששנתיים עברו וכלום לא השתנה. אני מאוד רוצה להאמין שאת שם שוכבת באיזה מקום, משקיפה עלינו מתוך גינתו של אלוהי מרום ולפעמים מבקרת אותנו בחלום. בצער רב וביגון קודר החברים ואני נאלצים להיפרד ממך שוב בדרך המוזרה שהפיל עלינו אלוהים. משיירת מלאכי השמים שמגנים עלייך אני מבקש מהם שישמרו עלייך טוב טוב, כי את ראויה למשמר כבוד שכזה. לירון, אם את שם למעלה יושבת לך ושומעת אני רוצה שתדעי שתמיד יש מי שחושב, מחבק ומתגעגע. אז לכי לך ילדה אהובה, תני לכולנו תקווה כדי שלא נאבד את השליטה. בשבילנו הדגל יורד היום לחצי התורן, רק רוצים להושיט את היד להביט לגעת רק עוד פעם אחת, אבל אנחנו חנוקים מדמעות. בתפילה אומרים אל מלא רחמים, במציאות עלינו לא ריחם האלוהים. הוא ברא ילדה כול כך יפה, מוכשרת ואהובה. לו רק בירך לה חיים. כשם שאת חיה בליבנו חלק מליבנו מת איתך. שלך לנצח יובל אוברמן. הספד ליום השנה ללירון, מאת יובל אוברמן משפחת הרפז היקרה וחברים יקרים. השנה היא שנה קשה ביותר לכולנו. עם פרוץ אינטיפאדת אל אקצה נרצחו למעלה מ- 611 אזרחים וחיילים, וכן לירוני שלנו בינהם . מעולם לא חשבנו ולא לרגע אחד שאסון כזה יכול לקרות לנו. לא כך דימינו את עצמנו בצבא. חשבנו שכל החבר'ה יצאו לבלות ביחד נבקר בבית אחד של השני. כנראה שלאלוהים יש תסריט אחר לחיים ממה שאנחנו תכננו. אריק,אתי, שני וחן היקרים: למדנו להכיר משפחה חמה ואוהבת שאפילו תומכת בנו לפעמים יותר ממה שאנחנו יכולים לתמוך ולעזור. בימי שישי כשאנחנו חוזרים מהצבא מבקרים את לירוני שלנו משאירים לה מכתבים וזועקים על הדם שנישפך ההלם מכה בנו שוב ושוב. תמיד כשמישהו מת מדברים עליו בלשון עבר איך הוא היה, מה הוא היה יכול לעשות בחיים שלו. אבל על לירון שלנו לא בוכים עם לירוני צוחקים. ב- 2.10.2001 כולנו צנחנו לתוך תהום שחורה,כשאלוהים החליט שזה זמנך ללכת בין מלאכים בגינתו בעוד שאת ואנחנו לא יודעים מדוע דווקא את נבחרת להיות. קשה לנו להאמין שאנחנו נשארנו לבד בגשם, בקור לגדול לתוך מציאות קשה מאוד,אבל אנחנו נותרים חסרי אונים כשאלוהים מחליט שבמלחמות על צדק גם ילדים מתים. לירוני! אם רק היית יודעת כמה שאת חסרה לכולנו כמה שאנחנו צריכים להרגיש עוד פעם את החום שלך, את הצחוק שלך כי כלום כבר לא נישאר אין מה לומר. במקום להוציא את האנרגיות שלנו במחשבות על איך נחגוג את יום הולדתך אנחנו כותבים לך הספדים ונאומים. אילו רק היית יודעת שלאהוב אותך מכל הלב זה לשלם בכאב... עכשיו כשאת חופשייה ואין מי שיפר את השלווה, מי שידאג. רק דבר אחד אנחנו מבטיחים שנרות הנשמה שלך יישארו דולקים בליבנו לעד. אז ממי שלנו תישמרי עלינו טוב טוב. תיתני לחברים ולמשפחתך כוח להמשיך הלאה כי אנחנו לא מפסיקים לדבר עלייך להספיד אותך ולבכות עליך. אלוהים! עם ישראל מאמין בך מאוד,אך מבין אותך פחות ופחות ככול שהזמן עובר. אני מבקש מימך דבר אחד: תן לנו כוח להמשיך ולהגן על המדינה שלנו כי אין לנו ארץ אחרת. למרות שהכאב גדול אין לנו לאן לברוח עשה שיגמר כי לא נותר עוד כוח. שלך לנצח ובאהבה רבה יובל אוברמן הילה דהן, מתוך הוצאה מיוחדת של עיתון בי"ס מקיף עירוני א' ל 30 יום למותה לירון, מאז גיוסנו לצה"ל בחודשיים האחרונים, שהם גם ימייך האחרונים, בילית את רוב זמנך איתנו, חברותייך לטירונות ולקורס להכשרת מורות חיילות. מההיכרות איתך, זכינו לגלות שאת אדם שתמיד יש לו מה לומר בכל נושא שהוא. כאלה הן המורות החיילות בד"כ.אך כשאנו מתבקשות לכתוב על חברתנו בלשון עבר ולתאר את הכאב שבאובדן, את ההרגשה הנוראית שמביא עימו השכול, אפילו מאיתנו נעתקות המילים. אומנם היכרותנו היתה קצרה, אך הספקנו וזכינו לגלות חברה, אדם מקסים ובעיקר מצחיק להפליא, שתמיד זורקת הערות סרקסטיות באוויר ואיזו בדיחה, שלא תמיד הצלחנו להבין... לירון, כ"כ תחסרי לנו בשנינות שלך, בהברקותייך בשיעורים הקורסיים. כל מילה מפיך נאמרה בקול הסמכותי, הרדיופוני, נשמעה כמו מפי מורה אמיתית, כי כנראה התפקיד באמת נתפר עלייך. לירון, שליוונו אותך בדרכך האחרונה, אביך אמר לנו שהוא גאה בתפקיד שאנו עושות כמורות חיילות, ומאמין שזו שליחות - אנו יכולות להבטיח לך ולו, שאת חותמך שהטבעת בנו ואת המטען שהותרת אצלנו ניקח איתנו לשירות הצבאי ולחיים, ושתלווי אותנו עם כל חיוך שנגרום לילד לחייך, ובכל הצלחה של ילדה קטנה, את השליחות הזאת אנו מקדישות לך, לירון, לכם - משפחת הרפז, באהבה.לירון, את גופך דומם והשתיק אותו המרצח האכזר, אך את פנייך, גובהך המתנשא מעל כל החיילות, אישיותך המקסימה, את החיוכים והבדיחות ללא הרף איש לא יוכל לעולם למחוק או לרצוח. לעולם לא נשכח את האהבה הרבה שהענקת לנו, וחלמת להעניק לילדים שתחנכי, חלום שאנו מבטיחות להגשים בשמך. ולכם, משפחת הרפז היקרה. אריק, אתי, שני וחן, אנו בנות היחידה מורות-חיילות, כל אחת ואחת מאיתנו חלק בלתי נפרד ממשפחתכם, כולנו בנותיכם הורים יקרים, מי יתן ולא תדעו עוד צער וכאב. לעולם לא נשכח ולא נוכל לסלוח! ולך לירון, נשמור מקום בליבנו, להוקיר את שמך ואת זכרך לעולמי-עד. אוהבות אהבה נצחית. הילה דהן וחבורתייך, בנות יחידת מורות חיילות קורס פנימיות-יום שח"ר י"ד 2001 לפאזל חסרה חתיכה, דברי זהבית, אחות אמה של לירון לירוני, אני מסתכלת סביב ומסרבת להאמין שאת אינך איתנו. אני מהרהרת, יוצאת מפתח הבית, נעמדת ליד הלל ואומרת לו: " לירוני יצאה למסע" והוא עונה לי: "היא בטח נהנית מכל רגע ומייד ישמע צלצול הטלפון וקולך יבקע מתוכו, וכולנו נרצה לקחת את האפרכסת, לאחוז בה חזק ולהקשיב לחוויות של המסע, לצליל קולך הנוגה, לבדיקות הציניות ולחוש ההומור שלך". לרגע אני אומרת לעצמי, הייתכן שלירון רוצה להפתיע אותנו ותיכף נראה אותה ניצבת בפתח הבית. היא מופיעה עם החיוך המתוק שלה כשהיא לא מבינה מה קורה בבית, מדוע הוא הומה אנשים, מוכרים ולא מוכרים, אבל זה לא קרה. ימים חלפו, והנה כבר שבועיים ימים. זה נראה כנצח ואת לא הופעת. לירוני את חסרה לנו. התמונות שלך מסתובבות בבית, כל אחד רוצה להביט, ללטף, לנשק, לחוש אותך. קלסר השירים שלך עובר מאחד לשני ואנו רוצים להקשיב, לשמוע את קולך בוקע מתוכו כי רק את מסוגלת להקריא את השירים בצלילים התואמים להם, הרי את יודעת למה התכוון המשורר. והנה המסך ירד, האנשים החלו להתפזר, ואת לא הופעת. לירוני, את חסרה לנו מאוד, הפאזל אינו מושלם בלעדייך, לפאזל חסרה חתיכה מדודתך האוהבת לנצח נצחים, זהבית פאני מגרלשווילי, מתוך הוצאה מיוחדת של עיתון בי"ס מקיף עירוני א' ל 30 יום למותה היא הלכה מאושרת! על לירון לא מספיק לכתוב עלון, אלא ספר בהמשכים. ספרים רבים. את לירון אני מכירה מכיתה ט'. חלק מהחברות אוהבות לשבת בבתי קפה או לצאת לסרט טוב... אבל לירון תמיד היתה זו שסחבה אתנו למועדונים. לירון אהבה לרקוד ולצחוק. בשנה האחרונה בכיתה י"ב, אני ולירון הכנו כתבה / סרטון לבגרות בהפקה. לירון רצתה שהסרט יצא הכי טוב.שהבימוי והסאונד יצאו מושלמים, וכך היה. לירון במאית מעולה! הסרט שביימה היה על מתנדבי מד"א. היינו צריכות לצלם פצוע בתוך אמבולנס ולא היה לנו אישור לכך כדי לא לפגוע בזכויות צנעת הפרט. לירון ואני לא ויתרנו, כיוון שהדבר היה חלק מרכזי בסרט, אז השגנו אישור לביים קטע, את זה כמובן לירון עשתה. היא ביימה כיצד מתנדבי מד"א נמצאים ביום רגיל בתחנה שלהם. ראשית, המתנדבים מקבלים קריאה בנוגע לפצוע, אח"כ מראים כיצד הם מגיעים ומטפלים בפצוע עד הגיעו לבית החולים. לירון זכתה להרבה מחמאות מהמורים להפקה ותקשורת וגם מהבוחן של הבגרות, כי לביים זה לא דבר שלומדים בביה"ס. לירון ידעה להיות חברה אמיתית. היא אהבה לכתוב שירים. אחרי שסוף סוף סיימנו כיתה י"ב, החלטנו שני, לירון, רז ואני לנסוע לחפשה קצרה של 4 ימים באילת. על ארבעת הימים האלה אפשר באמת לכתוב חוברת שלמה! הדבר היחיד שאני יכולה להיאחז בו כנחמה הוא שלירון הלכה מאושרת!!!! אוהבת אותך מאוד, חברתך פאני מגרלשווילי לירז יום-טוב, מתוך הוצאה מיוחדת של עיתון בי"ס מקיף עירוני א' ל 30 יום למותה לירי שלי, אני כותבת עכשיו עם דמעות בעיניים ולב מכווץ, לא מסוגלת להאמין שאינך עוד איתנו. חברה טובה שלי לאן הלכת? למה לקחו אותך ממני? הרי גדלנו יחד והיינו יחד כל הזמן, ועכשיו השארת אותי לבד. איך אפשר לחשוב עלייך בזמן עבר? זה פשוט לא מסתדר. איך שמחת כ"כ בזמן האחרון, האושר היה בידייך - התגייסת לצבא, עשית טירונות, אהבת את הקורס, הכרת את אסף, חגגת יום הולדת 19. כל הדברים הטובים קרו לך ופתאום נקטפת ואת אינך. שעתיים לפני הפיגוע התקשרת אליי ואמרת לי "חכי לי אני באה עלייך". אם אמשיך לחכות - תבואי? את כ"כ חסרה לי ולא ניתן לתאר עם מי אחלוק את הזכרונות, אם לא איתך? כל המתנות שקיבלתי ממך הפכו לזכרון קדוש, ובברכה כתבת לי "מאת לירון אחותך הנצחית" הנצח לא הגיע, אז איפה את? כשאמרתי שאני מקבלת דרגת רב"ט אמרת לי "אני מקנאה בך, איזה דרך יש לי לעשות כדי להגיע לרב"ט", תראי אפילו את הדרגה קבלנו כמעט ביחד. לירון יקירתי, יש לי המון מה לומר לך, אבל רק בקשה אחת, עכשיו כשאת למעלה תשמרי על כולנו - על המשפחה, על החברים ועל הקרובים שלך. מלאכית יקרה שלי, נותרנו בלעדייך, אך תמיד תהיי איתנו בלב. אוהבת, אוהב לעולם ואזכור תמיד "אחותך הנצחית" לירז יום-טוב לירז יום-טוב, מתוך הוצאה מיוחדת של עיתון בי"ס מקיף עירוני א' ל 30 יום למותה לירי שלי, אני כותבת עכשיו עם דמעות בעיניים ולב מכווץ, לא מסוגלת להאמין שאינך עוד איתנו. חברה טובה שלי לאן הלכת? למה לקחו אותך ממני? הרי גדלנו יחד והיינו יחד כל הזמן, ועכשיו השארת אותי לבד. איך אפשר לחשוב עלייך בזמן עבר? זה פשוט לא מסתדר. איך שמחת כ"כ בזמן האחרון, האושר היה בידייך - התגייסת לצבא, עשית טירונות, אהבת את הקורס, הכרת את אסף, חגגת יום הולדת 19. כל הדברים הטובים קרו לך ופתאום נקטפת ואת אינך. שעתיים לפני הפיגוע התקשרת אליי ואמרת לי "חכי לי אני באה עלייך". אם אמשיך לחכות - תבואי? את כ"כ חסרה לי ולא ניתן לתאר עם מי אחלוק את הזכרונות, אם לא איתך? כל המתנות שקיבלתי ממך הפכו לזכרון קדוש, ובברכה כתבת לי "מאת לירון אחותך הנצחית" הנצח לא הגיע, אז איפה את? כשאמרתי שאני מקבלת דרגת רב"ט אמרת לי "אני מקנאה בך, איזה דרך יש לי לעשות כדי להגיע לרב"ט", תראי אפילו את הדרגה קבלנו כמעט ביחד. לירון יקירתי, יש לי המון מה לומר לך, אבל רק בקשה אחת, עכשיו כשאת למעלה תשמרי על כולנו - על המשפחה, על החברים ועל הקרובים שלך. מלאכית יקרה שלי, נותרנו בלעדייך, אך תמיד תהיי איתנו בלב. אוהבת, אוהב לעולם ואזכור תמיד "אחותך הנצחית" לירז יום-טוב אלינור סימון, מתוך הוצאה מיוחדת של עיתון בי"ס מקיף עירוני א' ל 30 יום למותה ללירוני שלי, בשלושת החודשים האחרונים הפכתי אותך לחברה הטובה ביותר שלי. אם הייתי יודעת שהם האחרונים, אולי הייתי משנה בהם משהו והופכת אותם לטובים יותר. דבר אחד משמח אותי, לירוני, שביום ההולדת שלך נתתי לך אגרת ברכה ושם כתבתי עד כמה אני אוהבת אותך ואת הספקת לקרוא זאת. אני מקווה, שאת שם בשמים אוחזת יד חזק חזק לאספי שלי, וביחד אתם מביטים בי ומגינים עליי. מקווה שתשמרי עליו שם למעלה. ידעתי שאת והוא מתאימים מייד כשהכרתי אותך. כנראה, גם אלוקים הבין זאת. מסיבותיו שלו, החליט לקחת את אספי ואותך ממני לעולמים. הייתי בעולמך ואת בעולמי, אך אני מצטערת שלא הייתי איתך ברגע מותך ולא הספקתי להפרד ממך. אני מקווה שאת שם למעלה נמצאת בגן עדן, במקום הראוי לילדה היפה ביותר, הטובה ביותר שאני מכירה והיחידה שגרמה לי לצחוק. מקווה שהמלאכים אספו אותך לחיקם, מאחר שאת מלאך בעצמך. את לא יודעת כמה יהיה לי קשה לראות את "פיסטוק" הכחולה בביתך, ולדעת שאת לא נמצאת בה. למרות שאני יודעת שהלכת ואינך עוד בחיים, אני עוד מקווה שביום שישי תתקשרי אליי לפלאפון ותכעסי שלא התקשרתי כל השבוע. אני מחכה שתבואי בסוף השבוע עם "פיסטוק" הכחולה שעושה רעש ומעירה את כל השכנים. אני שמחה שזכיתי להיות במחיצתך, גם אם הזמן שחווינו היה קצר. לירוני, אני מצטערת מאוד אם פגעתי בך, ובמיוחד שלא הייתי בהלוויה, ואת הרי יודעת את הסיבה, אסף... רוצה לומר לכם, לשניכם שם למעלה שתאחזו ידיים בחוזקה, תצחקו מלמעלה את צחוקכם הנפלא ותשמרו עלינו פה למטה. אוהבת אותך מאוד אלינור סימון חברה של לירון ובת דודה של אסף אלינור הכירה בין לירון ואסף רז פנסטר, מתוך הוצאה מיוחדת של עיתון בי"ס מקיף עירוני א' ל 30 יום למותה אני יושבת וכותבת לך ונזכרת בפעם האחרונה שכתבתי לך. זה היה עם גיוסך לצה"ל. הכנתי לך ספר ובו ברכות לגיוס, מכל החברים. דאגתי שכולם יכתבו לך משהו. חיילת ראשונה מהחבר'ה. כולנו התרגשנו בשבילך ואיחלנו לך הצלחה. לירוני, יפה שלי, אני לא יכולה לתאר עד כמה האובדן שלך השאיר בי הרגשה של ריקנות. איך העובדה, שאת לא נמצאת כאן משפיעה עליי. המחשבה שלא אראה אותך יותר ולא אוכל להסתכל בעינייך והגרוע מכל של אוכל לחבק אותך ולומר לך כמה אני אוהבת אותך וכמה אני צריכה אותך כאן לצידי פשוט ממוטטת אותי. כשחזרתי הביתה מהלוויה, חיפשתי אותך בחדרי, חיפשתי תמונות שלנו ביחד. חיפשתי פתקים, שנהגנו לכתוב אחת לשניה בשיעורים, וסתם כך בבית. כמובן שמצאתי רבים שכאלה. זה פשוט לא יכול להיות. נזכרתי בטלפונים הרבים שקבלתי ממך במטרה לספר לי שכתבת שיר חדש ושאלת אם אני רוצה לשמוע אותו, ואני כמובן שמחתי תמיד לשמוע את השירים אשר כ"כ דיברו לליבי.ואז אני בשיא ההתלהבות הכרחתי אותך להקריא לי את השיר שוב, ע"מ שגם לי יהיה עותק מהשיר, שכל כך אהבתי, כי הרי תמיד אמרתי שאת ספר השירים הראשון שלך (שיהיה כמובן רב מכר) תקדישי לי, הקוראת המושבעת שלך. עכשיו אני יושבת וקוראת את השירים ומרגישה כי את נמצאת לרגע קט לידי. נמצאת איתי, מרגישה את שהרגשת ואת שחשבת בעת כתיבת השירים. אני מרגישה כאילו את חיה ונושמת לידי. אח, איזו אשליה מתוקה. ושוב אני נזכרת, איך לפני שבועיים נפגשנו כל החברים לחגוג לך יום הולדת. את היית כ"כ יפה, כ"כ מטופחת ליד אספי שלך. כמו תמיד, את אף פעם לא נתת לעצמך להיראות מרושלת, תמיד דאגת קווצת שיער תעמוד במקומה. ביום כיפור האחרון באת אליי וסיפרת לי כמה את מאושרת, ואני הייתי כ"כ שמחה עבודך. אך לחשוב שזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך. הערב, כמו בשלושת הערבים האחרונים, אני יושבת עם החברים, כמו שנהגנו לשבת איתך. רק במקום לצחוק אנחנו מדברים. מדברים עליי, נזכרים בך, בדברים שראינו אותך, בדברים שצחקנו איתך. או, איך ידעת להצחיק אותי תמיד. גם כשכעסתי על כולם. את היית מדברת איתי ותוך חמש דקות גורמת לכל הכעס והכאב להתפוגג. איפה את עכשיו כדי לגרש את תחושת הכאב הנוראית שאני מרגישה. אני יושבת ונזכרת בנסיעה שלנו לאילת, עם שני ופאני. 4 בנות יוצאות לבלות, ושמישהו ינסה לעצור אותן. איך נהנינו מהבילוי המשותף, לקום בבוקר ולראות את השיער שלך פרוע באופן שלא נתת לו להיות במהלך היום. קשה לחשוב שכל זה היה, ונוכל רק לשמור את החוויות בזכרון ובתמונות אך לעולם לא נוכל לחזור לאותם מקומות ולשחזר אותם ימים כי הפאזל אינו שלם. 02.10.2001 איזה ערב מקולל. איך חיכיתי לטלפון, איך ישבתי כשהפלפון צמוד אליי כדי שתתקשרי ותגידי ששוב נגמרה הבטריה, כמו שזה קרה לך לעיתים, ושאת מקווה שלא דאגנו יותר מידיי כי את כמו תמיד דאגת לחברים. תמיד חשבת עלינו, וזה לירוני דבר שאני למדתי ממך. הדאגה לחברים לפני הדאגה לעצמי. לירוני, אני יודעת שלא היית רוצה שאני אבכה כל הזמן עלייך, אני יודעת שהיית רוצה שנחזור לשגרה מהר, כי כזאת היית. תמיד חשבת על טובתנו, לכן אני מבקשת את סליחתך. סילחי לי יפה שלי שאני כל הזמן בוכה עלייך וזכרי תמיד יקירתי שאני אוהבת כל כך אוהבת אותך. עשה אלוהים שנתעורר מחלום הבלהות הזה! אני לא יודעת איך מסיימים מן קטע שכזה. הרי יש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד. המילים פשוט תקועות לי ולא מבטאות בצורה אמיתית וכנה את כל מה שאני מרגישה. הן קרות, מנוכרות לרגשות המציפים אותי. מתגעגעת עד עמקי נשמתי, וכל עד נשמה באפי, לא אשכח אותך. אוהבת, רז פנסטר שני יורמן, מתוך הוצאה מיוחדת של עיתון בי"ס מקיף עירוני א' ל 30 יום למותה לירוני, ילדה קטנה שלי, בעוד שעל בשרנו יתווספו קמטים ושערנו הדליל ילבין מזקנה, את תישארי חזקה, מתוחה, צעירה ומלאת חיים. את זכרונך לא נשמור בתמונה, ןלא בחפץ נמצא ניחומים. הדברים הקטנים שעשית והורשת הם אלה שיהפכו לסמל. מושג החברות שאותו טיפחת יהווה עתה אתגר לכולנו. במשך השנים קשרים דועכים אט אט שלא באשמתנו, נהגנו לחשוב. אך את לירון הוכחת אחרת, שאפילו שיחה של מה בכך יכולה להיות משמעותית. ציטוט של כמה מילים שנכתבו על הקיר שבחדרי נבעו משיחה שלכאורה לא הייתה משמעותית: " 3.7.98 לשני יקירתי, היצלת את חיי, נתת הזדמנות חדשה, הוכחת שהחיים הם יותר מסתם ימים חולפים, יותר מסתם ירח ושמש שכל יממה מתחלפים..." מצטערת לירון שהפעם לא יכולתי להציל את חייך, אני כותבת לך ומדממת מחדש. איך העזו לרצוח בדם קר את הילדה הכי יפה בגן? אנו עדים לעוד מקרה בו השנאה הרגה את האהבה. והיא כ"כ אהבה... מאז שעברתי את קורס הברמנים, היית מתקשרת אליי ואומרת "אני צמאה", כבר ידעתי שאני צריכה להוציא את הבקבוקים מהארון ולהנדס לך משקה. כל שיחה היית מקטרת על "פיסטוק" שלך - הפיאסטה הכחולה שלאחרונה שבקה חיים. "פיסטוק חולה" - הודעה טלפונית והתפוצצנו מצחוק. היינו קובעים איתך ל - 19:00 ויודעים שלפני 20:00 לא תגיעי. אני זוכרת אותך מגיעה עם אחותך שני לארוחת ערב של החברה ביום שישי לבושה צמוד, מאופרת ומחייכת.. ככה תפסת אותי ואת רז עם סירי דגים ביידים ועוף חצי שרוף. התבוננו בך, כולם התבוננו בך. כ"כ תמירה ויפה. אני ורז מיד עזבנו את הסירים ורצנו להחליף בגדים. ככה בנות... מרגישות מאוימות ליד מלכת יופי וכמה שלא ניסינו, איפור, ג'ל ובושם.. את כרגיל ניצחת. כל פעם שהסתכלתי עלייך בארוחה, דאגת לעדכן "זה טעים, באמת משהו.." ואני חשבתי, שפשוט היית רעבה, אבל זה לא פריע לי לקבל מחמאות. כשאתה אוהב אדם יקר אתה לא טורח להגיד לו, הרי זה מובן מאליו, כמה השתוקקתי שיתנו לי עוד פעם להביט בענייך הישנוניות, לחבק את גופך ולצרוח לך סרנדות. היית שומעת משפטים, ובדימיון הציני והפרוע שלך היית הופכת אותם מתמימים לחלוטין לסאטירות "לויניות" (ע"ש חנוך לוין). היית יכולה להגיד את המשפט הכי קשה, ומפיך זה היה נשמע כמחמאה הכי גדולה. "יש בך משהו שונה משהו לא דומה" בזה הבחין אסף, כבר מהפגישה הראשונה, חד הבחנה מה? הוא אמר שסוף סוף אחרי כל ה"לבד" הזה, במקום "אני" יש "אנחנו" - את אהבתו הראשונה והאחרונה. בכיפור האחרון, כך מסתבר עשית מעין מסע בין חברים. באת אלי באופן אישי והצהרת עד כמה את מאושרת, עד כמה אסף ממלא אותך אותך בחום, באהבה ובצלילים. לירון, את כתבת שירים, ואילו חייך הם המנגינה, ולא נותר אלא הלחן, לחן שמחכה שינגנו אותו מחדש. אוהבת אותך לנצח נצחים שלך לעד החברה הכי טובה שני יורמן יובל אוברמן, מתוך הוצאה מיוחדת של עיתון בי"ס מקיף עירוני א' ל 30 יום למותה לירון שלי, לירון שלנו, אני לא יודע למה, אבל יש לי הצורך והדחף לכתוב לך. שום דבר לא יכול לסביר את תחושת הכאב והחידלון. את לא יודעת כמה אני רוצה לראות אותך שוב, לחבק אותך חיבוק דוב כזה גדול ולשמוע אותך אומרת בלי אוויר "אתה תמיד מועך אותי, כשאתה מחבק אותי כך". אני נמצא במצב מביך כל כך שבמקום לדבר איתך ולהסתכל עלייך, אני כותב לך. לירון, את ילדה יפה כל כך, מצחיקה כל כך, שהייתי רגיל לראות הרבה בתקופה האחרונה. עכשיו נשארתי עם תחושת ריקנות וכעס אדיר על הכל, על כולם , על כל העולם הזה! שדווקא את הלכת. פתאום נזכרתי בברכה שכתבתי לך לגיוסך, אמרתי שהכי חשוב זה שלא תשתני, כי את אדם מקסים, שכך באמת נשארת בזכרוני מקסימה, מצחיקה וחייכנית. אני מבקש ממך בקשה אישית: תסתכלי עלינו מלמעלה ותחייכי אלינו, כי אנחנו בני תמותה לא מבינים, שטוב לך שם עם אסף שלך. וממך ה', אני מבקש שתשמור עליה טוב טוב, כי מגיע לה משמר כבוד שכזה. אוהב אותך וכבר מתגעגע יובל אוברמן מכתבו של אסף יצחקי ז"ל לחברתו לירון את מה שתקראי כאן אולי היית שומעת ממני ישירות ואולי לא. רוב הסיכויים שלא, אבל ביקשת ממני לכתוב לך וזה נותן לי אפשרות להגיד לך מה אני חושב. אותך היכרתי הרבה לפני שפגשתי אותך. איך, את שואלת? פשוט סיפרו לי כל מה שיכלו לספר, אז ידעתי בפני איזה אישיות אני עומד ומצא חן בעיני מה ששמעתי עליך. לא חשבתי שיתכן שילוב כזה של תכונות באישיות אחת ואני חייב לציין שמצאתי שילוב כזה רק פעם אחת חוץ ממך - זה אני. אני יודע שאין לך שום בעיה לשמוע את הדברים כמו שהם, לא רק כאן ועכשיו, אלא בכלל (אחד הדברים הטובים ביותר שאדם יכול לבקש באישיות שלו). אמרו לי שאת מהממת, בהתחלה היה לי קשה להאמין כי אמא של אלינור אמרה לי את זה אבל מן התיאורים של אלינור הבנתי שהיא צודקת. מה שלא ידעתי, כמה היא צודקת. בפעם הראשונה שראיתי אותך, קרה משהו. אני לא יודע איך לתאר את זה או אפילו לנסות לשחזר את הרגע אני לא יכול. מה כן אני יכול להבין מכל זה: המוח שלי אומר לי שזאת שאתה מביט בה היא משהו מיוחד וכמו שאמרתי לך לפני הרבה הרבה זמן אם את עוד זוכרת שאת הדבר הטוב ביותר שקרה לי. לא בזמן האחרון אלא בכלל בכל הזמן שלי בעולם. אף פעם לא היה לי משהו שמתקרב להרגשה הזו. אני חושב שנכון לעכשיו אי לא צריך להוסיף עוד רק אני אוסיף את המשפט שלדעתי אומר הכל: את האור שבעיניי. את השמש שבחיי (אני אוהב את השיר הזה אפילו שאני לא זוכר איך קוראים לו) שלך, אסף